פורסם במקור ב"בטחון בתנועה" בספטמבר 2012. נזכרתי בפוסט הזה עכשיו, תוך שמיעה של המיקס המעולה הזה, אז שיהיה גם כאן.

אחד הז'אנרים המוזיקליים האהובים עליי הוא דראם אנד בייס (Drum and Bass). למעשה, D&B וג'אנגל, ז'אנרים שמאוד קרובים זה לזה, הם סוג המוזיקה האלקטרונית היחידי שאני אוהבת.

גיליתי את הדראם אנד בייס בשנות ה-90. למעשה, אני זוכרת בדיוק מתי זה קרה, ואיך – רגע נדיר שבו פתאום אתם מוצאים את עצמכם מגלים משהו חדש לגמרי, שהופך תוך שנייה לחלק בלתי נפרד מכם. לא מוזיקה ש"צריך ללמוד לאהוב" או "לתת לה כמה השמעות". משהו שישר עושה לכם "בום!" ואין משם דרך חזרה.

זה קרה לי בדיסק סנטר, בדיזנגוף סנטר, כשזו עוד היתה חנות ענק שוקקת והומה, מחולקת למדורים שאין בשום מקום אחר, ועם סטוק בלתי נתפס של דיסקים מכל הז'אנרים. דיסק סנטר תמיד היתה מלאה בפריקים של מוזיקה מכל הסוגים, כולל כאלה שרוצים את הדיסק האחרון של יהורם גאון. בתקופה הקסומה והקצרה הזו של שנות ה-90, כשדיסקים נכנסו למיינסטרים ושנייה וחצי לפני שהמציאו את נאפסטר, ביזבזתי שם חלקים נכבדים מממוני (יותר נכון, מהממון של אבא שלי). כמעט אף פעם לא באתי עם מטרה מוגדרת. פשוט באתי לגלות מוזיקה חדשה. וישנה.

אני זוכרת את עצמי מדפדפת בדיסקים באיזה מדף. בחנות תמיד היתה מוזיקה בווליום גבוה, כמובן, אבל לא תמיד שמים לב למוזיקת רקע. ואז, מתוך שנייה של שקט בדיסק המתנגן, התחיל טרק שמייד התיישב בתוך הלב המוזיקלי שלי. לא, לא הכל נעצר. אני דווקא זוכרת שפתאום התחלתי לרקד קצת, ובעוד הבס שוטף אותי בגלים נעימים במיוחד, תפסתי את המוכר הקרוב ביותר ושאלתי אותו מה זה הדבר המטורף הזה, שמתנגן לו ככה בלי פיקוח באוויר.

קיבלתי לידיי דיסק כפול של דראם אנד בייס, עטוף בצבעים ורודים פסיכודליים, שהפך להיות פסקול משמעותי מאוד בחיי המוזיקליים. בקיצור, הקשבתי לו כמעט כל הזמן, ובעיקר ביליתי איתו זמן איכות במכונית שלי, שם היה לי הכבוד ליהנות ממערכת מוזיקה משובחת במיוחד. ספציפית, היה מדובר ב-Atmospheric Drum and Bass, משהו שמתגלגל בעדינות יחסית על האוזן, אבל עדיין מלא בבסים ובתופים בדיוק במינון הנכון.

כמו הרבה דברים טובים בחיים, זה לא נמשך הרבה זמן, כי גנבו לי את האוטו, וביחד איתו גם את סט הדיסקים האהוב שלי (שלא לדבר על חרמונית וטלפון נוקייה תכול). עם הזמן, שיחזרתי חלק מהאבידה, אבל את הסט הוורוד והאהוב לא הצלחתי למצוא שוב.

במוזיקה אלקטרונית יש שפע מטורף, גם בתת-הז'אנרים הכי איזוטריים. בשנים שעברו מאז שנגנב הדיסק, שמעתי המון טרקים, אוספים ומיקסים ממיטב האמנים, מצאתי את הנישות והדי-ג'ייז האהובים עליי וגיליתי עוד ועוד רבדים במוזיקה הזו. היה אפשר לחשוב שאני אשכח מהאוסף המיתולוגי הזה, אבל לא שוכחים אהבה ראשונה (וורודה).

מדי פעם ניסיתי לחפש את האוסף האבוד. הבעיה היתה השם הגנרי שלו – Atmospheric Drum and Bass, שהוא גם שם כולל של תת-ז'אנר במוזיקה הזו, ובעובדה שלא זכרתי פרטים מזהים נוספים שקשורים אליו, מלבד העובדה שהעטיפה ורודה וזוהרת. בקיצור, למרות חפירות בכל מאגרי המוזיקה – החוקיים והלא חוקיים, לא הצלחתי למצוא את האוצר.

עד היום.

במהלך דיון בלתי קשור בעליל ב-reddit, נסחפתי לשרשור תגובות קצר בנושא טרק ספציפי מהדיסק המדובר, שכולל סימפולים מהסרט "חולית" (עוד סיבה לאהוב את האוסף המרהיב הזה. פאקינג סימפולים מ"חולית"!). החלטתי לנסות לחפש אותו בשנית. חיפושי טקסט ביו-טיוב העלו חרס (וגם כמה מיקסים די טובים של דראם אנד בייס, להאזנה בהזדמנות). ידעתי שאזהה את הדיסק ברגע שאשמע כמה תווים ראשונים, אז הקלקתי והקלקתי על כל כותרת שנראית לי רלוונטית, לחצתי פליי שוב ושוב – והתאכזבתי.

ואז היתה לי הארה – אני אמנם לא יודעת כלום על האוסף, אבל אני יכולה לזהות את עטיפת הדיסק בעיניים עצומות למחצה! מייד עברתי לחיפוש התמונות של גוגל, מה שגילה לי את הפרט המשמעותי ביותר על הדיסק הזה – מיקסס אותו אמן בשם Aphrodite.

מכאן, הדרך בחזרה ליו-טיוב היתה קצרה. האוסף נמצא שם במלוא הדרו ואורכו, סרטון אחד ארוך לכל דיסק מהסט. והנה הוא, אהבת הדראם אנד בייס הראשונה שלי, עם טעם ורוד-מתוק, וכמה מהטרקים הטובים ביותר שאי פעם שמעתי.

אם אתם סקרנים לדעת איפה היתה הנקודה שבה נשביתי בקסמו – הרי היא כאן.

הרבה פעמים, שיר ישן ומוכר מחזיר איתו מיידית גם זכרונות ואסוציאציות, מצבים ורגשות. באופן מוזר, ההאזנה למוזיקה הזו עכשיו לא מביאה איתה מראות ותחושות מאותה תקופה, אלא רק זכרונות של עצמי, נשטפת במוזיקה ונהנית מכל רגע. כמו עכשיו.

וזכרו – He who controls the spice, controls the universe!