יש בעולם שני סוגי אנשים, כך לימד אותי שלומי ברזל, בשבתו כמתרגל במכללה למנהל, לפני מיליון וחצי שנה. שני סוגים של אנשים – אלה שאומרים "אלה הם פני הדברים" ואלה ששואלים "האמנם?".
הרבה יותר קל ופשוט להיות שייך לסוג הראשון, ואם תסתכלו סביבכם ואולי גם על עצמכם, תגלו שרוב האנשים שייכים לזן הזה. קל לקבל אמירות והצהרות, קל להאמין לכל דבר שמישהו מפרסם בפייסבוק וקל להגיד "אבל כתבו בעיתון". הרבה יותר קשה לבדוק את העובדות באופן עצמאי, לפקפק בשטויות שמזרימים לכיוון שלנו השכם והערב, והרבה יותר קשה לשאול כל הזמן "האמנם?". כי, בינינו, בין "האח הגדול" לאיום האיראני והחיים עצמם, למי בכלל יש זמן לכל הספקנות הטורדנית הזו?
אנשי "אלה הם פני הדברים" הם לאו דווקא טיפשים או עצלים. הם פשוט רגילים ככה. אלה האנשים שקוראים את השטויות של יאיר לפיד בפייסבוק על קונפוציוס, ובטוחים שהכל נכון ושהוא נורא חכם. אם זה כתוב היטב באופן יחסי, משויף לא רע ויוצא מהפה של איש מפורסם – איך זה יכול להיות לא נכון?
שוקולד זה דיאטטי?
ואלה אותם אנשים שקוראים בשקיקה את הכתבה שמספרת להם ששוקולד יעזור להם לרזות, ומניחים שזה נכון. לא רק כי זה כתוב באתרי תוכן גדולים, אלא כי זה נשמע נכון. זה מתאים למסגור של הכתבות שהתרגלנו לקרוא כחלק ממדורי "מדע" או "בריאות" – כותרת בומבסטית, מידע מינימלי על שיטת המחקר ושם מרשים של ארגון מדעי כלשהו שעומד מאחורי התוצאות המדהימות.
רק שהפעם, לא היה מדובר רק במחקר מפוקפק מבחינה מדעית או בתרגום שגוי ומופרך של כתבות באתרי אשפה כמו וויינט. הפעם היה מדובר בזיוף מוחלט. הכי סטיבן גלאס. עיתונאי שרצה להוכיח בסרט דוקומנטרי שאנשים נופלים בכל שטות שהם קוראים על כל מסך, זייף מחקר, זייף כתבה ואפילו זייף אתר אינטרנט כדי להוכיח את הטענה שלו. כל הכתבה היתה שקר אחד גדול, וכמובן שהיא פורסמה כמות שהיא, במאות אתרים, בלי שום בדיקת עובדות מינימלית. אין ספק שהעיתונאי הוכיח את הטענה שלו וסיפק לעצמו חומר מצוין לסרט התיעודי שלו, תוך שהוא גולש בכיף על הגל העכור של כתבות בריאות ותזונה מופרכות, שמציף אותנו על בסיס שעתי. בדרך להוכחת הטיעון, הוא כמובן נפל קצת בפח של עצמו בכל מה שקשור לזיופים, אבל שאלת המוסריות של שינוי המציאות לטובת סרט תיעודי היא עניין לפוסט אחר לגמרי.
העיתונאי, ג'ון בואהנון, תיעד במאמר מפורט את רשימת הישגיו המפוקפקים ואת השיטות שבהן נקט על מנת להשיג את מטרתו. בסוף המאמר הוא מציין, שלמרות שהרבה מאוד מערכות עיתונאיות-לכאורה העלו את המאמר ללא בדיקה כלשהי, הספקנות הגיעה דווקא מהקוראים והמגיבים, ששאלו את השאלות שהעיתונאים היו אמורים לשאול לפני פרסום הכתבה.
בהרצאות שאני מעבירה, אני מסבירה לקהל שמרבית החומרים שהם קוראים או צורכים מהתקשורת מקורם ביחצ"נות, ושרובם לא עוברים בדיקה עיתונאית לאיתור שקרים וסילופים. לפעמים הנזק הוא רק מתן שירות חינם לבעלי אינטרסים, ולעתים הנזק הוא הפצת שקרים של ממש, שפוגעים בכל אחד מאיתנו. ברוב המקרים, אני נתקלת בחומה של חוסר אמון. אנשים פשוט לא מסוגלים לקבל את העובדה שעובדים עליהם בעיניים, יום יום, שעה שעה. זה לא כיף ככה. הרבה יותר קל להגיד "אלה הם פני הדברים".
אפשר לטעון שמדובר במקרה קיצון של זיוף דרמטי. אבל תחשבו לרגע – אם מערך שלם של שקרים וטענות מופרכות עובר בכזו קלות את "שומרי הסף" ו"כלבי השמירה", מה קורה לכל חצאי השקרים ורבעי האמיתות, שהרבה יותר קל להחליק? כמה שקרים כאלה אנחנו אוכלים ביום ממוצע של צריכת מדיה? ועד כמה המצב יחמיר עד שישתפר, אם בכלל?
נראה שהיחידים שיכולים להגן עלינו זה אנו בעצמנו. אני ממליצה לכל אחד ואחד מכם להפסיק לקבל את הדברים כמות שהם, ולהתחיל לשאול "האמנם?". כן, זה הרבה יותר קשה ומעייף, אבל לפחות ככה לא יאכילו אתכם בשטויות. או שוקולד דיאטטי.
—
צילום: By André Karwath aka Aka (Own work) [CC BY-SA 2.5 (http://creativecommons.org/licenses/by-sa/2.5)], via Wikimedia Commons
הוא לא זייף מחקר. המחקר אמיתי והתוצאות אמיתיות. הוא ניצל תופעה סטטיסטית ידועה כדי להבטיח במידת סבירות גבוהה תוצאה חיובית כלשהי. אבל זה לא זיוף.
זה לא היה מחקר מדעי והתוצאות חסרות משמעות. הוא סתם אסף כמה אנשים ועשה עליהם "ניסוי". זה מחקר מזויף ולא אמיתי.
"זה נכון! אפילו ראיתי על זה סרט בטלוויזיה!" – אני שומעת לעיתים. כשאני מנסה להסביר שהפקת סרט לא מוכיחה שהטענות הנטענות בו אמת, זה לא עוזר, כי איפה הסמכות שלי מול זו של הטלוויזיה.