עשור ל-TheMarker – על החובה להיות אמיץ

עיתון TheMarker חגג אתמול עשור במסיבה כיפית במיוחד. היו שם הרבה דיבורים רציניים על הון-שלטון, ריכוזיות, שחיתות וטייקונים, על עיתונות כלכלית מנצחת ועוד כל מיני דברים שכאלה. היה גם הרבה אלכוהול, והרבה אנשים נהדרים שלא ראיתי הרבה זמן.

אין לי ספק ש-TheMarker היה מקום העבודה שהשפיע על הקריירה שלי בצורה המשמעותית ביותר. בחודש מרץ 2004, איש נדיר ומיוחד בשם זאב גרובר גייס אותי לשורות עורכי הדסק של המרקר. מלכתחילה היתה זו עבודה אינטנסיבית ומלאת עניין, אבל הטירוף האמיתי החל כשקודמתי לתפקיד עורכת האתר בפועל, מה שמכונה במרקר "עורכת העמוד הראשון". הקידום, וההיעלמות של כמה גורמים מאוד לא מוצלחים מסביבת העבודה של דסק העורכים, הביאו לשינוי משמעותי בקריירה שלי ובחיים בכלל.

אם עד לאותו רגע העבודה היתה אינטנסיבית, הרי שהיא הפכה למטורפת לחלוטין. אין הרבה חמ"לים שבהם הפעילות רוחשת כמו בדסק של TheMarker (ואני יודעת מה זה חמ"ל, הייתי קמב"צית בעזה ובלבנון). אין הרבה מקומות עבודה שבהם הבוסים ערים כבר ב-5 בבוקר, שולחים הודעות ביאהו מסנג'ר מלפטופ עם מודם סלולרי תוך כדי נהיגה, ויודעים כבר את כל הכותרות של כל העיתונים האחרים. אין הרבה מקומות עבודה שבהם הלחץ הוא תמידי ומתגבר, ומגיע מכל כך הרבה מקורות – התחרות עם העיתונים האחרים, היחצ"נים שקולם התגבר באופן מופרע לאורך השנים, הצורך להיות ראשונים ומעניינים כל הזמן, הצורך להביא את המידע הנכון והחשוב לאנשים שקוראים את האתר, והצורך לעשות את זה בצורה טובה ואיכותית, כל הזמן, בלי פשרות.

זו היתה עבודה של 24/7. כשמשהו חדשותי גדול קורה, ולא רק בזירה הכלכלית, מי שעורך את האתר צריך לתת מענה, גם אם זה ב-11 בלילה ביום קר, מהלפטופ בבית מתחת לפוך. התפקיד הכניס זריקת מרץ מדהימה לחיים שלי. בלי שום ציניות, יש בעבודה בתקשורת הכלכלית אינסוף ריגושים ודרמות. זה כאוטי, מדהים ומלא עוצמה, אבל אין ספק שמדובר בעבודה סופר-קשה, שלא כל אחד מסוגל לבצע לאורך זמן.

זאת ועוד, בשלב יחסית מוקדם פתחו בפני מספר דלתות מפתיעות, וביקשו ממני להיות חלק ממהלכים מאוד משמעותיים במערכת – החל מהקמת אתר למגזין, דרך אפיון והקמת רשת בלוגים (מרקר קפה) ועד הגדרת החזון והתוכניות לטווח קצר וארוך של TheMarker.

היו הרבה דברים שאפשר היה לשפר. היו הרבה דברים שניסיתי ולא הצלחתי לשפר. הייתי, ואני עדיין, מהמבקרים הקשים והקולניים של המרקר – מבפנים ומבחוץ. אין ספק שלא הכל זוהר שם. ואחרי שזה נאמר, אני עדיין חושבת שזה מקום עבודה מיוחד במינו, שנותן במה והזדמנות כמעט לכל אחד שרוצה להביע את דעתו. מהר מאוד מצאתי את עצמי כותבת תכנים לאתר ולמגזין באופן שוטף. ברוב המקרים, אני החלטתי מה לכתוב ואיך לכתוב, וכך גם אנשים אחרים שעבדו שם. לא חוויתי שום סוג של צנזורה מבפנים, לא הגבילו אותי בכלום, ותמיד כבדו את הדעות והידע שלי בתחום האינטרנט והתוכן. ממה שיצא לי לראות – גם דעות סותרות ולוחמניות נגד הקו הברור של המערכת וראשיה קיבלו במה מכובדת, ואף אחד לא פוטר בגלל שלא הסכים עם הדעות של הבוסים הגדולים.

כתבה בלעדית רויטל סלומון דה מרקר

בשנים ההן, לפחות, גם היתה עבודה בשפע. כך שמי שרצה לעבוד קשה, קיבל תגמול נאה על משימות כמו כתיבה ועריכה למגזין, איסוף חומר לפרויקטים מיוחדים ועוד שלל אפשרויות. אני לא יודעת אם זה המצב כיום. אני יודעת שההידרדרות של העיתונות בישראל ובעולם משפיעה על כולם.

דברים שלמדתי ב-TheMarker

למדתי אינספור דברים במרקר. קיבלתי מיומנויות, ידע, יכולות והכוונה שלא הייתי יכולה לקבל בשום אחר, מאנשים שהם ענקים בתחום העיתונות, הכלכלה, השיווק והטכנולוגיה. אומרים שכל יום לומדים משהו חדש. ב-TheMarker, זה קורה בערך כל שעה.

למדתי לתת כותרות סקסיות ואלימות; למדתי לענות ל-4 חלונות מסנג'ר שונים במקביל; למדתי לשנוא את פלאפל ג'ינה; למדתי לנחש מה זה מכשתים, מחסר, דיווינד וסקירבח; למדתי לנהל, לגייס ולהכשיר צוות עובדים; למדתי שלכל אחד יש דעה ופוזיציה ושטאואר בטוח ב-1,500 כבר בסוף היום; למדתי איך התקשורת בישראל עושה מניפולציות על הקוראים ואיך להתמודד עם יחצ"נים מחוצפים; למדתי להתמודד עם כמויות עצומות של מידע ומשימות; למדתי להכיר היטב ובצורה אינטימית את פרצופו של הטוקבקיסט הישראלי; למדתי שאפשר הכל, אבל גם למדתי מתי להגיד "לא, אי אפשר".

לא תיכננתי לעזוב את המרקר אחרי שלוש שנים בלבד, וגם לא עזבתי בגלל בעיה או תחושות רעות. להיפך. היה נראה שיש לי לאן להתקדם שם, ולא בקטנה. אבל, קיבלתי הצעה שנראתה מעניינת, מסטארט-אפ שחיפש מנהלת תוכן. לטווח הקצר, זו היתה בחירה גרועה וטעות גסה, ששילמתי עליה ביוקר. אבל לטווח הארוך, זה היה הקש האחרון, שהביא אותי ליציאה לעצמאות ולפתיחת החברה שלי, The Shark Lady.

בילתי שלוש שנים ב-TheMarker – הכי הרבה שנים ששרדתי במקום עבודה אחד. נהניתי וסבלתי, אבל אין ספק שהיתה זו חוויה מכוננת, ואני שמחה מאוד שיצא לי לעבוד במערכת הזו. אני חושבת ומקווה שהשארתי חותם כלשהו, כולל צוות של אנשים מוכשרים וחרוצים שסייעתי להכשיר, חלקם נמצאים שם עד היום.

לקחתי איתי הרבה דברים מהמרקר, למדתי הרבה שיעורים חשובים הקשורים באינטרנט, תקשורת, עסקים ובכלל. את השיעור הכי חשוב הנחיל לי גיא רולניק, שיעור שהועבר במילים ומעשים לאורך כל הדרך – החובה להיות אמיץ. אני לוקחת את השיעור הזה לכל מקום, משתדלת ליישם אותו בכל מה שאני עושה וכותבת. אם יש משהו שמגדיר את TheMarker יותר מהכל, זה המוטו הזה. הוא לא כתוב על שום קיר או בשום מסמך, אבל הוא מהווה אבן יסוד ועומד לנגד עיני כל מי שעובד ויוצר שם, ואפשר לראות את זה במהלכים החשובים שהמערכת מובילה. בעולם שבו היחצ"נות והבורות התנפחו למימדי ענק, ומשפיעים על כמעט כל מסר שמגיע אלינו, האומץ הוא אחד מכלי הנשק הכי חשובים בארסנל של כולנו.

נתראה בחגיגות היובל. אני מקווה שגם אז יהיה אלכוהול.

3 תגובות ל-“עשור ל-TheMarker – על החובה להיות אמיץ

  1. יורם

    יפה! למדת לכתוב לא רק לקלל!!!

  2. אחלה פוסט, קראתי בשקיקה. וגם עזרת לי לקבל החלטה. אני אפרופו כמעט התקבלתי לערוך בדסק בדה מרקר אבל השכר לא הצדיק נסיעה יומיומית מרעננה לתל אביב 🙂

  3. TOM

    כתבת יפה

להגיב על TOM לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

You may use these HTML tags and attributes:

<a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>