למרות העניין והחיבה הרבה שיש לי להיסטוריה של טכנולוגיה, מחשבים ואינטרנט (או רטרו-טכנולוגיה), שום דבר בסרט החדש על סטיב ג'ובס לא מפתה אותי לצפות בו. האזכורים והביקורות על הסרט משווים אותו לעתים קרובות ל-Pirates of Silicon Valley, אחד הסרטים החביבים עליי.

"הפיראטים של עמק הסיליקון" הוא סוג של מוקומנטרי, שמנסה לתאר את אחת התקופות החשובות בהיסטוריה של המחשב האישי, תעשיית ההיי-טק והאנושות בכלל – שנות השבעים והשמונים, הולדתן של אפל ומיקרוסופט והמאבק העקוב מדם בין שתי החברות והמקימים שלה. הסרט מדגים לא רק שוני מהותי באופי הניהולי והתרבותי של שתי החברות, אלא הבדלים של שמיים וארץ בין אלה שהקימו את החברות – ביל גייטס וסטיב ג'ובס. הסרט לא מושלם, ומדלג על כמה פרטים היסטוריים, אבל הוא מראה את העקרונות החשובים – איך ומתי נוסדו אפל ומיקרוסופט, מה היתה האישיות של כל אחד מהאנשים שהובילו את החברות האלה, ואיך זה השפיע על המוצרים שהם הוציאו לאור ועל הדרך שבה אנחנו משתמשים במחשבים כיום.

פן משעשע ונחמד נוסף הוא הליהוק לסרט, שהוא לא פחות מגאוני. נוח וויילי עושה סטיב ג'ובס ברמת דיוק מפחידה, אנתוני מייקל הול נראה בדיוק כמו ביל גייטס חנון, ואפילו השחקן שמגלם את אד רוברטס, ממציא האלטייר, נראה ומתנהג בדיוק כמוהו.

אף אחד לא יוצא מריח משושנים בסרט הזה – ביל גייטס הוא שלוך עם אינסטינקטים עסקיים רצחניים ובלי טיפת בושה, ג'ובס הוא אמן משוגע, אובססיבי, על סף האלים, יצירתי וייחודי, וחושב שכולם צריכים להיות כמוהו. ושניהם, לא נעים להודות, קצת (הרבה) גנבו את הטכנולוגיה העיקרית שעליה היתה מושתתת ההצלחה של החברות הללו באותם זמנים – אפל גנבו מזירוקס, מיקרוסופט גנבו מאפל, ואחר כך כולם גנבו מכולם, ושום דבר לא השתנה.

נצחון החנונים

חיטוט קל באינטרנט גילה לי שבאמצע שנות התשעים, יצרו ב-PBS סרט דוקומנטרי בשלושה חלקים, שנקרא Triumph of the Nerds. בסרט מרואיינים כל האנשים שבזכותם אני יכולה עכשיו לכתוב את הפוסט הזה, ובזכותם אתם גם יכולים לקרוא אותו – החל מאד רוברטס, דרך סטיב ג'ובס, ביל גייטס, המתכנתים שהמציאו את Visicalc ולא עשו ממנה לירה וכלה בלארי אליסון (ותיכף נדבר עליו עוד).

הסרט מעולה. הוא מתאר בסבלנות ובפירוט את התהליכים שהובילו להמצאת המחשב האישי, את הטלטלות שעברה חברת אפל, את השינויים שנאלצה חברת ענק כמו IBM לעשות ואת העלייה המטאורית של מיקרוסופט ויצירת הון העתק של ביל גייטס, אז האיש העשיר ביותר בעולם. מדובר ב-1996. האינטרנט רק מתחילה להרים את הראש, אפל במצב מעורער, IBM חזרו לפינה של המיינפריים, אדובי רק צועדת את צעדיה הראשונים וביל גייטס שולט בעולם באמצעות Windows 95. מרתק לראות שחלק ניכר מההצלחות של אפל ומיקרוסופט נבעו משמרנות של החברות הגדולות דאז. משפט שחוזר על עצמו כמה פעמים בסרט מסכם את זה היטב: "They just didn't get it". החנונים, לעומת זאת, תפסו את העניינים היטב.

אני כמובן ממליצה לראות, ולא רק בגלל הפן התיעודי-היסטורי, אלא גם בגלל הטונים של סיום הסרט, שיגרמו לכל בר-דעת או מתעניין בתחום להניד בראשו בהשתאות. כל ענקי הטכנולוגיה שמתראיינים בסוף הסרט השלישי מודעים באופן מוחלט וברור לעובדה שהכל זמני. הם יודעים שכמו שהם זינקו לפסגת העולם, כך הם יכולים גם להיעלם. הם לא ממש שמחים לחשוב על זה, אבל הם מודעים לכך. 20 שנה קודם לכן, הם היו סטודנטים מרושלים בברקלי ובהרווארד. הם לא חשבו שהם הולכים להשתלט על עולם הטכנולוגיה. הם היו רק חנונים שרצו לשחק קצת עם דברים מגניבים כמו מחשבים. והם בהחלט מבינים, ש-20 שנה קדימה, יכול מאוד להיות שחנון צעיר אחר יתפוס את מקומם.

בסוף שנות ה-90, אפל ומיקרוסופט היו בעיקר על מסך המחשב של כולם. ולמרות שגייטס וג'ובס הבינו שלאינטרנט יש משמעות גדולה, אף אחד מהם לא היה יכול לנחש שבתוך כמה שנים תגיע חברה שתתחיל את דרכה כמנוע חיפוש, ותשתלט על כמעט כל הבט בחיים הדיגיטליים של האדם המצוי – מדואר אלקטרוני, דרך עריכת מסמכים, מפות, מיפוי רחובות, טלפונים סלולריים, תשתית אינטרנט ועוד. כבר בשנות ה-80 אמר ג'ובס שמידע זה כוח, אבל גוגל נותנים היום משמעות חדשה למונחים "מידע" ו"כוח", כשהם שולטים בכמויות עצומות של אינפורמציה אישית על מיליוני אנשים ברחבי העולם. ועוד לא אמרנו כלום על צוקרברג, שמוכר אותנו לכל דיכפין.

עתיד המידע

באופן מעניין במיוחד, מי שנותן את טון הסיום לסרט הוא דווקא לארי אליסון. לא שאליסון הוא דמות שולית בהיסטוריה הטכנולוגית, חלילה, אבל גם אז וגם היום הוא לא נמצא במילייה של גייטס וג'ובס. ובכל זאת, הוא מצליח להגיד דברים מדהימים, בייחוד ממרחק 16-17 שנה. אליסון, שמוצג בסוף הסרט בווילה היוקרתית שלו שבנה בהשראת הסמוראים, מוקף בדגי קוי, אומר: "אנחנו לא צריכים להילחץ מכך שמיקרוסופט תשלוט בעולם. עדיין יש מקום לחדשנות ויהיו עוד שינויים. עתידה של מיקרוסופט אינו מובטח".

אליסון שונא את המחשב האישי, ומאמין שהוא יוחלף במכשיר זול ופחות מתוחכם שיאפשר בעיקר דבר אחד – גישה לאינטרנט. הוא לא אומר "ענן", אבל הוא אומר שהמכשיר יאפשר גישה לשירותי מידע ומחשוב באמצעות מחשבים אחרים, הנמצאים ברשת: "כמו לפתוח ברז, וכך המחשב האישי יילך בדרכם של הבאר והדלי".

לאליסון נראה מטורף לחלוטין שהוא צריך ללכת לחנות, לקנות קופסת קרטון, להוציא ממנה חתיכת פלסטיק, לתקוע אותה במחשב שלו וככה להתקין Windows 95. "אלה בסך הכל ביטים!", אומר אליסון "לא צריך לשים אותם בקופסא, צריך לשלוח אותם ברשת. אני אוהב מידע. המידע צריך לזרום ברשת".

נראה שרוח הנבואה נזרקה באליסון. המידע זורם ברשת, למרות הפרעות כאלה ואחרות, ואמנם ה-PC לא מת, אבל אנחנו יכולים לגשת למידע שלנו מהרבה מכשירים אחרים, קטנים, זולים ופשוטים יותר לשימוש. מיקרוסופט כבר לא שולטת בעולם, אפל חזרה לפסגה, ויש הרבה חנונים אחרים בשטח, שעושים מה שחנונים עושים בהרבה מקרים – משנים את העולם. רוצים לנסות לנחש איך תיראה המפה הטכנולוגית בעוד 20 שנה? אולי צריך לדבר שוב עם לארי אליסון.