זה התחיל בצורה תמימה למדי היום בבוקר – מפעילי עמוד הפייסבוק של "להיטון" העלו סריקה של פרסומת לטמפו מהמגזין המיתולוגי. בפרסומת מופיעה אישה וילד בהיר שיער, ומעליהם הכיתוב הדרמטי: "ציפוי המגן של טמפו החזיר לנו את הבטחון בבקבוק המשפחתי".

אמנם הייתי בין החיים באותן שנים, אבל הפרסומת נראתה לי תמוהה – "על מה זה מגן בדיוק?", תהיתי בתגובה לתמונה, "על המיץ? שלא יברח?".

הו, כמה תמימה הייתי. יודעי ח"ן (בהם אושיית האינטרנט גיל רובינשטיין) מיהרו לעדכן אותי שפתיחת בקבוק טמפו בשנות השבעים, היתה משולה לטיול לילי בלתי מאובטח באלפביית סיטי בניו יורק. בקבוקי המשקה הקל, גם אלה המשפחתיים, היו עשויים זכוכית ונטו להתפוצץ. כן, כן. לא להישבר או להיסדק, אלא להתפוצץ בעוצמה, תוך שיגור חלקי זכוכית ופקקים לכל הכיוונים. בקבוקי זכוכית מתפוצצים זה לא צחוק, ומתברר שזה היה כל כך לא מצחיק, עד שאנשים מתו מזה. המגיבים בפייסבוק ידעו כולם לספר שאישה אחת אומללה מצאה את מותה, לאחר שבקבוק טמפו התפוצץ בידה, וחתיכת זכוכית חדרה לצווארה והרגה אותה.

ספקנית שכמותי, הנחתי שמדובר באגדה אורבנית. ארכיבאית וחפרנית מידע שכמותי, אצתי רצתי אל ארכיון העיתונות היהודית ההיסטורית והתחלתי לחפש את כל שילובי מילות המפתח שעשויים היו להניב את הכתבה על האישה שנהרגה. ניסיתי "טמפו זכוכית" וקיבלתי שלל כתבות על פניציה, הרווחים של טמפו והמעבר לבקבוקי פלסטיק. כמו כן, נתקלתי בפנינה הבאה, שמעידה על כך שלטמפו (וגם לחברת תנובה, לרמן ועוד) היו עוד כמה בעיות מלבד חיסול הצרכנים שלה:

עם זאת, את הכתבה על האישה לא הצלחתי למצוא – גם לא בחיפוש גוגל סטנדרטי. המשכתי לחפור בארכיונים של "מעריב" ו"דבר", והעליתי בחכתי גם את המציאה הבאה, הקשורה לבקבוקי המשקה המסוכנים:

גם בכתבה הזו אין אזכור למקרי מוות הקשורים בבקבוקים (לא ש-5 מקרי התעוורות מוחלטת הם משהו שאפשר לזלזל בו).

עיתונות חוקרת?

כל העניין היה נראה לי מוזר. הייתכן שהזיכרון הקולקטיבי של כמה וכמה אנשים נשען על אגדה? הייתכן שידיעה כה דרמטית וסנסציונית וצהובה לא היתה בעיתונים?

נחושה למצוא תשובות שלא מושתתות על "כן, בטח שהיה, אני זוכר את זה" (למרות שאחר כך הצטרפו עוד אנשים לדיון, והצהירו בתוקף שאף הכירו את המשפחה של האישה), המשכתי לחפור בארכיונים הדיגיטליים, ואחרי זמן מה הצלחתי למצוא את הידיעה הזערורית הבאה:

נו, בסך הכל ילדה בת 8 מקלקיליה שנהרגה מבקבוק משקה קל. אין צורך להקדיש לכך תשומת לב יתרה, הלא כן? שם החברה האלמונית, שבגינה קיפדה ילדה את חייה, גם הוא אינו מצוין בידיעה הקטנטנה הזו.

את הידיעה על האישה שנהרגה לא הצלחתי למצוא, למרות חיפושים חוזרים ונשנים, כולל חיפוש מילים כמו "בקבוק נהרגה", "בקבוק התפוצץ" וכו' (חיפושים שלא כוללים את המילה "טמפו"). הערך של טמפו בוויקיפדיה נראה יותר כמו תוכן שיווקי, ואין שום אזכור לשערוריית הבקבוקים המתפוצצים והמעבר לבקבוקי פלסטיק. אם מישהו מכם מצליח לאתר את הידיעה – אתם מוזמנים לשתף ואעלה לפוסט.

תלמידי תקשורת יקרים (משום מה מגיעים לבלוג הזה די הרבה), שימו לב: מדובר בחומר שהוא זהב טהור לעבודה או מאמר על ספינים תקשורתיים, מבנה הבעלות וההפעלה, קשרי הון-תקשורת, מסגור ועוד ועוד.

משום מה, לפעמים נדמה לנו שפעם היה יותר טוב (כי, בחיאת! תראו את הפרסומת-שנות-השמונים המקסימה הזו! אין כמו נוסטלגיה! זה כל כך חמוד!) – שהעיתונות היתה מקצועית יותר, שהחברות הגדולות היו אכפתיות יותר ושאולי אפילו היינו בטוחים יותר בביתינו. כידוע לכם, העולם מתחלק לשני אנשים (ותודה לשלומי ברזל, שלנצח חקק את התיאוריה הקטנה הזו בראשי): אלה שאומרים "כך הם פני הדברים", ואלה ששואלים "האמנם?".

השיטוט הקטן הזה בארכיון העיתונות, הוכיח לי שהאמנם. לגמרי האמנם. – טמפו וחברות המשקאות הקלים האחרות עשו מאמצים רבים כדי לא לעבור לבקבוקי פלסטיק, בטיעונים מופרכים ושערורייתיים שונים. לא היה אכפת לחברות האלה מבטחון הצרכנים, כמו שטמפו מנסה להציג בפרסומת המתקתקה שלה; עשרות אנשים נפגעו מפריט מסוכן שהיה כמעט בכל בית – בקבוק משקה קל – והחברות ניסו להפיל עליהם את מלוא האחריות; ואילו העיתונות אמנם סיקרה את הפגיעות וציינה את הסכנה לציבור, אבל באופן לא מפתיע, מותה של ילדה קטנה מקלקילייה לא זכה לתשומת לב רבה, והרבה יותר קל למצוא דיווחים על בקבוקי תבערה, מפעל פניציה המהולל והרווחים של טמפו, מאשר דיווחים על מוות ופציעות שנגרמו בגלל רשלנות של מפעל יצרני גדול בישראל.

בקיצור, שום דבר לא השתנה. ההיסטוריה, כך מסתבר, נכתבת על ידי מי שמייצר בקבוקים מסוכנים, ולא על ידי אלה שדמם נשפך בשל כך.