כששואלים אותי מתי התחלתי לכתוב ולערוך באופן מקצועי, התשובה האוטומטית שלי היא "בגיל 16". ואכן, כתבות ראשונות שלי ראו אור על דפי כרומו ריחניים, במסגרת מגזין "ים" – מגזין הצלילה של ישראל. תירגמתי, כתבתי וערכתי כתבות מדי חודש בחודשו על לווייתנים, ציוד צלילה, כרישים ומי מלח באופן כללי. מגזין "ים" הלך בדרך כל נייר, וכיום הוא יוצא לאור בפורמט דיגיטלי בלבד – אבל מבחינתי הוא תמיד יהיה הצעד המקצועי הראשון שלי בתחום העיתונות והתוכן.

עם זאת, חובה עלינו להישאר נאמנים להיסטוריה. בהנחה שזו הגזמה פראית להחשיב עיתוני בית ספר, הרי שהפעם הראשונה בה פורסמו חומרים מקוריים שלי בעיתונות המודפסת היתה אי שם ב-1989, שנה בה כתב העת החביב עליי היה מגזין "משהו". השם הגנרי שלו מטעה – זה היה התחליף המגניב והגיקי ל"מעריב לנוער" ו"ראש 1" הפרחיים-משהו (שגם אותם קראתי בשקיקה בכל שבוע). האמת, השם של "משהו" כל כך גנרי, שלא הצלחתי למצוא שום תיעוד של המגזין הזה באינטרנט, מלבד אזכור לקוני שלו בערך הוויקיפדי של מישל קישקה.

על כל פנים, למיטב זכרוני, "משהו" היה די חזק בקומיקס ייחודי – של קישקה ושל אחד, בהיירב. בשלב כלשהו החליט בהיירב להכריז מלחמה על הגרעפס, ושלח בקשה נרגשת (שלא לומר – אינטראקטיבית) לקוראיו, על מנת שיסייעו לו במרדף אחרי האלמנט החמקמק הזה. כמובן, שבהיותי פילנטרופית ידועה, שינסתי מותניי והצטרפתי למאמץ. זמן קצר לאחר מכן, הופתעתי מאוד לגלות שהרעיון שלי זכה לתשומת לב ולריבוע קומיקס משלו – וכך ראיתי לראשונה את שמי בדפוס (ועוד בפונט מקורי שכזה!) בשנת 1989. כשאבא שלי ראה את האיור שניפנפתי מולו בגאווה, הוא אמר "אה, ציירת קומפרסור". וכנראה שהוא צדק – את השפעותיו של הגריז על הילדה שהסתובבה בינות למכונות הקידוח, הדאנדאולים, המדחסים, המחפרונים וג'יפי הוויליס שנת 1942, כבר אי אפשר היה למחות.

הנה היא, מכונת ההרג המתוחכמת שלי (אפשר לראות כבר אז סימנים ראשונים לכך שיביאו לי הרבה סנטה מריה):

למי שממש רוצה לדעת, בהיירב המשיך את הקמפיין שלו במשך עוד חודש אחד או שניים, ובסוף החליט שהדרך היחידה לתפוס ולהרוג את הגרעפס היא, כמה מפתיע, באמצעות חתול. האיש הזה, שאין לי מושג מה שמו המלא, לא רק שהמציא את האינטראקטיביות במגזין מנייר, הוא גם חזה את עתיד המדיה הבידורית, שעליה עתידים להשתלט החתולים. אני מאוד גאה שצעדיי הראשונים במדיה היו בקומיקס של בהיירב, ולא (למשל) בטור של איטו אבירם.

כמו הרבה ניירת אחרת, מגזין "משהו" כבר איננו איתנו. הוא חלק מקסים מן העבר, נוסטלגיה, ביחד עם קסטות, אסימונים ודיסקטים 5 ורבע אינץ'. זה אחלה, נוסטלגיה, אבל היום אתם לא באמת רוצים לחכות עשר דקות של הרצה לאחור כדי לשמוע מחדש את האלבום של עופרה חזה, או ללכת עם אסימונים בשרוכים, נכון? כבר ב-1984 הסביר לכם איגון שהפרינט מת. אם טרם הפנמתם, הגיע הזמן שתתעוררו ותריחו את הכרומו.