שובה של המציאות המדומה?

Dacttyl Nightmare

העבודה האמיתית הראשונה שלי היתה במציאות מדומה. תמורת 10 שקלים לשעה, אי שם בשנות התשעים, הדרכתי אנשים שהגיעו לשער 1 בדיזינגוף סנטר איך לירות אחד בשני, להטיס מטוס במלחמת העולם השנייה ולקצוץ שלדים עם חרב בקווסט אפלולי. זו היתה עבודה כיפית ומתישה, שכללה הרבה מאוד שעות משחק אינטנסיביות עם שאר המדריכים (כן כן, היה מולטיפלייר), ונהניתי ממנה עד שהמקום נסגר.

המשחק החביב עליי היה Dactyl Nightmare – יצירת מופת במובנים של משחקיות, למרות הגרפיקה המוגבלת.

המכונות של Virtuality היו מבוססות בתחילת הדרך על מחשבי אמיגה 3000. בהתחשב בטכנולוגיה הפרימיטיבית דאז, הן סיפקו חוויה מדהימה והיה אפשר להיטמע בעולם הפוליגוני הצבעוני בקלות רבה. הציוד היה מסורבל (קסדה סופר כבדה שיושבת על הראש, חגורת חיישנים על המותן, ג'ויסטיק גדול וטבעת יחסית קטנה שמקיפה את האזור המותר לתנועה) והמשחקים היו פשוטים לכאורה, ובכל זאת – זה היה כיף גדול.

אבל זה לא הצליח. הרבה אמרו שהמציאות המדומה הקדימה את זמנה, שהטכנולוגיה לא היתה בשלה ושאנשים לא הבינו למה זה טוב – ולכן במשך שנים רבות לא זכינו לראות בשנית מערכת מציאות מדומה רצינית למשחקים.

View post on imgur.com

מאחר שחוויתי את הטכנולוגיה והמשחקים כבר בשלב מאוד מוקדם, יש לי זווית אחרת להציע. אני טוענת שזה לא עניין של טכנולוגיה, מכיוון שכבר אז אפשר היה לספק חוויה טובה באמצעים מוגבלים. אפילו אז, המכונות המפלצתיות הציעו לייטנסי של 50 מילי שניות. האמצעים השתפרו במהירות (מחשבים עם כוח עיבוד, חיישנים וכו') והיה אפשר לשפר ולשדרג את המערכות בהדרגה, כמו גם את מורכבות המשחקים. למה זה לא קרה? האם הקהל באמת לא היה מוכן לזה? האם זה קשור למותם של הארקיידים ועלייתן של הקונסולות הביתיות? ייתכן. אבל לדעתי יש סיבה נוספת, עמוקה יותר.

ל-VR בסנטר הגיעו כל מיני אנשים, רובם לא גיימרים מושבעים, אלא אנשים שרצו לנסות את התחושה של מציאות מדומה. הם הגיעו מאוד נלהבים, אבל משהו קרה להם כששמנו להם את הקסדה על הראש. הם נבהלו. עם הזמן הבנתי, שלהרבה אנשים יש פחד עמוק, קמאי, מלהכניס את הראש לעולם אחר. שהאשליה, למרות שהיא פוליגונית ופרימיטיבית, היא מלאה וחזקה ומנתקת אותנו מהעולם האמיתי. כמעט כמו המטריקס, ויש להרבה אנשים חשש שהם עלולים שלא לחזור בחזרה.

זה אולי נשמע מצחיק ומגוחך לגיקים שרוצים לגעת בכל גאדג'ט חדש ולחוות כל חוויה טכנולוגית שיוצאת לאוויר העולם, אבל עובדתית – המציאות המדומה היתה ברקע במשך שנים, אבל לא פרצה לחזית הבמה ולא הצליחה להפוך לטכנולוגיה פופולרית ושימושית.

אנחנו בשנת 2017, עשרים ומשהו שנה אחרי ה-VR של דיזינגוף סנטר, ורק עכשיו נפתח בארץ מקום דומה – ה-VR Station.

אתמול קפצתי לבקר בסניף שלהם בסינמה סיטי, עם הרבה ספקות אבל גם הרבה עניין ורצון לנסות את הטכנולוגיה, שהאמת היא שדי התגעגעתי אליה.

אמצע שבוע, המקום היה כמובן די ריק, מה שאיפשר לי לנהל שיחה סימפטית עם מי שניהל את המקום באותו יום. ביקשתי משחק של חצי שעה, FPS (הגיע הזמן לבחון את היכולות שלי אחרי מאות שעות ב-Left4Dead 2), והוצע לי לשחק בג'ון וויק, משחק שמבוסס על הסרט שאני מאוד מחבבת.

מה נשתנה ב-VR?

ובכן, אנחנו עדיין לא בהולודק של האנטרפרייז. עדיין צריך לחבוש מעין משקפת, שהיא כמובן הרבה יותר קטנה וקלה מהקסדה של שנות התשעים. אין טבעת פיזית שמגבילה את המשתמש, אבל יש אזור לא גדול שבו אפשר לזוז. כלומר, לא רצים וזזים, אלא בעיקר מסתובבים ומתכופפים. יש שני ג'וייסטיקים קלי משקל ונחמדים שמאפשרים שלל פעולות לא מסובכות (בכל זאת, FPS), ואין לייטנסי.

בעלי משקפיים יגנחו בוודאי לגלות שגם כאן, למרות שרואים היטב, הם יסבלו מערפל קל על המשקפיים, בעיקר במשחק אינטנסיבי שבו מזיעים (ומזיעים, שלא יהיה לכם ספק). הפתרון היחידי שאני יכולה לחשוב עליו הוא חומר נגד ערפול שאפשר לנקות איתו את המשקפיים לפני שמתחילים, כמו זה שמשתמשים בו במסיכות צלילה. לא ניסיתי לשחק בלי משקפיים. אני תוהה אם זה יעבוד.

בסינמה סיטי החליטו באותו יום דווקא להשמיע מוזיקה בקולי קולות ברקע המתחם, מה שמאוד הפריע והקשה עליי לשמוע את המשחק – למרות האוזניות. האוזניות עצמן היו לא נוחות במיוחד ולא הפיקו סאונד מרשים.

המשחק עצמו לא סופר מתוחכם, אבל אפשר להחליף כמה סוגי נשק, יש רימונים וצריך לעבוד כדי לפגוע באויבים הרבים שמגיעים – לקח לי זמן למצוא איך לדייק יותר בפגיעות.

הגרפיקה, באופן לא מפתיע, התקדמה מאוד, ומהר מאוד שוכחים שמדובר במשחק. בשלב די מוקדם ניסיתי להישען על תא המטען של מכונית שלא קיימת במציאות וכמובן שמעדתי לתוך הרצפה וחבטתי בה עם הג'ויסטיק, מה שגרם למשחק לקרוס בפעם הראשונה. אחרי כמה נסיונות, עברתי למכונה אחרת והמשכתי לשחק. היה חסר לי קצת פידבק מהג'וייסטיקים בזמן הירי – הכל מרגיש קצת קל ופלסטיקי – אבל בסך הכל נהניתי מהבלאגן הכללי והפעילות הגופנית האיכותית.

מצחיק לגלות שיש באגים שטרם עברו מן העולם. ב-VR של שנות התשעים, היה אפשר למצוא נקודה על טבעת החיישנים, להתכופף אליה עם הקסדה, ולגרום לכך שהאווטאר שלכם יתעוות, כך שיהיה קשה יותר לפגוע בו. הצלחתי (בלי כוונה) לעשות משהו דומה גם כאן, כשכרעתי נמוך מדי וכמעט נגעתי עם הקסדה ברצפה – "איבדתי" את יד ימין שלי במשחק. היא פשוט נעלמה ושבה רק אחרי כמה דקות, כשבינתיים אני נאלצת לחסל אויבים ביד שמאל בלבד.

המחירים לא זולים, אבל לדעתי ה-Value For Money מצוין. שילמתי 70 שקל לחצי שעה סופר כיפית, ואין לי ספק שאחזור לנסות משחקים נוספים.

השירות היה סימפטי וקשוב. מקבלים מפתח ללוקר כדי לשים את כל החפצים, כך שאפשר לשחק בלב שקט אם אתם באים לבד. המנהל במקום היה מאוד אינפורמטיבי ועזר לי להיכנס לעניינים, אם כי הוא הבין מהר מאוד שאני מסתדרת מצוין ואפשר לתת לי לשחק בשקט. הייתי אמורה לקבל סרטון עם המשחק לנייד, אבל זה לא עבד (אולי בגלל שהחלפתי מכונות).

למי שמעוניין בחוויה יותר רגועה, יש גם משחקים פחות נמרצים, ואני מניחה שכל אחד יוכל למצוא שם את ה-VR שלו.

האם אנחנו מתבשרים על שובה של המציאות המדומה? האם זה לא גימיק חד פעמי שממצה את עצמו מהר? האם אנשים יתגברו על הפחד מהמטריקס, או ששוב פעם נחכה 20 שנה עד הגיחה הבאה של VR? תשובות ממש אין לי, אבל בהחלט אשמח ללכת לשם ולחסל כמה זומבים בהזדמנות קרובה.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

You may use these HTML tags and attributes:

<a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>