תמונה: Public Domain מתוך ויקימדיה קומונס

מייקל קרייטון ז"ל הוא אחד הסופרים האהובים עליי. קראתי חלק ניכר מספריו פעמים רבות, וזה עדיין כיף. רוב הספרים שלו עוסקים בסוגיות מדעיות ובדיוניות בתחום הטכנולוגיה (פארק היורה, קונגו, זרע אנדרומדה), והם מרתקים, מכיוון שבכולם הוא מביא לא רק זווית טכנולוגית גיקית וסיפור טוב, אלא גם מעורר מחשבה בנושאים מוסריים ואתיים שונים.

כזה הוא "שמש עולה" המצוין, העוסק ברצח אישה צעירה, אבל בעיקר במערכת היחסים העסקית בין ארה"ב ויפן בשנות התשעים.

לא אכנס לפרטי העלילה (תקראו את הספר, מומלץ), אבל אציין חלק קטן ומשמעותי ממנה: גיבור הספר, שוטר בשם פיטר, הוא קצין קישור במשטרה בארה"ב, שמקבל מלגת השתלמות בת כ-3,000 דולר שמגיעה מקרן הידידות יפן-אמריקה כדי ללמוד יפנית. הוא מקבל את הכסף הזה מהמשטרה, אבל הוא למעשה מגיע מיפן. הוא לא מחויב לכלום – גם אם לא יגיע לשיעורי היפנית, יקבל את הסכום הקטן הזה.

עמיתו לעבודה, שוטר גס רוח בשום טום, מתעמת איתו בשלב מסוים בחקירת הרצח, ואומר לו שהוא משוחד:

"העובדה היא, חבר, שסידרת לעצמך שוחד. סידרת לעצמך שלושת אלפים דולר בכיס, שמגיעים ישירות מארץ השמש העולה. זה לא כל כך הרבה, כמובן. אף אחד לא יכול לקנות אותך בשלושת אלפים דולר, נכון? מובן שלא…

אבל העניין הוא שהם לא קונים אותך. הם רק משפיעים עליך. הם רק רוצים שתחשוב פעמיים, שתהיה לך נטייה לראות אותם באור חיובי. ולמה לא? זה טבע האדם. הם שיפרו קצת את החיים שלך. הם תורמים לרווחתך. למשפחתך. לילדה הקטנה שלך. הם מגרדים את הגב שלך, אז למה שלא תגרד את הגב שלהם? זה לא ככה, פיטי-סאן?"

פיטר מכחיש את טענותיו של טום, וטום ממשיך ומסביר:

"ככה ההשפעה עובדת. אפשר להתכחש לה. אתה אומר שהיא לא קיימת. אתה אומר לעצמך שהיא לא קיימת – אבל היא ישנה. הדרך היחידה שבה אתה יכול להיות נקי היא להיות נקי, בן אדם. אם אין לך חלק בזה, אם אין לך שום הכנסה מזה, אז אתה יכול לדבר. אחרת, בן אדם, הם משלמים לך, ואני אומר, אתה שייך להם".

הדיון בנושא נמשך ביניהם ובין אנשים אחרים, והוא מרתק, מכיוון שהיפנים עושים עסקים בדרך מאוד ברורה ומסוימת, בה שוחד ומתנות הם חלק לגיטימי מהמשחק.

באותה מידה, שוחד יחצ"נים הוא חלק לגיטימי מהמשחק. והוא גם לא דבר חדש בכלל. כבר ב-2006 הקימו כל מיני אנשים קול צעקה על כך שבלוגרים מקבלים מוצרים לכתוב עליהם. כמה שנים אחר כך שוב הציעו קוד אתי לבלוגרים, הצעה שכמובן לא יצא ממנה כלום. טענתי אז ואני טוענת גם היום, שאין צורך בקוד כזה, ושלרוב האנשים לא אכפת.

היה אפשר לצפות שכשמדובר על עיתונות ועיתונאים, ולא על בלוגרים משולחי רסן, נוכל לראות היצמדות יותר רצינית לכללי האתיקה וההגינות מול הקוראים. הבעיה היא, שהעיתונות היא כבר לא עיתונות הרבה זמן, אלא צינור כמעט ישיר שמוביל מהיחצ"נים אל ציבור צרכני התוכן. בחלק מהמקרים זה ברור וגס (וויינט וגרורותיה אלופים בזה, כמו גם אתרי אשפה כמו אונלייף, שכל מטרתם היא כתבות ממומנות) ובחלק מהמקרים זה מעודן ונעשה בצורה חכמה יותר.

זה נכון שבשנים האחרונות נראה שהטוקבקיסטים מיומנים יותר בזיהוי תוכן שיווקי, כתבות ממומנות ובולשיט, אבל לעתים מתעורר הספק אם אכן מדובר בביקורת של גולשים נבונים, או פשוט במתקפת יחצ"נים של גורם מתחרה. היכולת של הגולשים לזהות ולהבין את המשמעות של גילוי נאות או תוכן שיווקי היא לא העניין פה.

מה שיובל דרור אומר, ומה שעומר כביר לא מבין, למרות כוונותיו הטובות, זה שאם אתה מסקר תחום מסוים, אתה לא יכול לקבל כסף או שווה ערך כסף מגורמים בתחום מבלי שתהיה עליך השפעה. ככה זה, זה הטבע האנושי. וגם אם אתה באמת ישר ונקי כפיים, גם אם אתה באמת מאמין שאתה כותב באובייקטיביות – אתה לא. אלף גילויים נאותים על זה שחברה X אירחה אותך לא יעזרו פה. מהרגע שקיבלת כרטיס טיסה חינם וחדר בבית מלון על חשבון מישהו אחר, אתה כותב מהפוזיציה. הגב שלך קיבל גירוד נעימי, וגם אם אתה מאוד מאוד רוצה, יהיה לך קשה מאוד להתעלם מהגירוד הזה ומהרצון לעשות נעימי בחזרה. כי ככה זה, לא נהוג להשתין על השטיח של מי שמארח אותך ומפנק אותך בארוחת ערב, אלא אם כן אתה כלב לא מחונך.

אז לא, אף שטן לא קנה כאן את נשמתו של כתב טכנולוגיה תמורת כמה לירות. מה שכן קורה פה, זה שתמורת נזיד עדשים סיני, חברות כמו וואוויי קונות רצון טוב והשפעה לטווח ארוך. הן קונות סיקור שמתחיל מפוזיציה חיובית, כי הן התחילו עם הכתבים בטוב, אז הן יקבלו טוב.

אין כאן מראית עין או תחום אפור. הדרך היחידה שבה אתה יכול להיות נקי היא להיות נקי.