אם הכותרת לא אומרת לכם שום דבר, זה בסדר גמור. אנו, אבירי המקלדות המכניות, לא נשפוט אתכם לחומרה. מצד שני, סביר להניח שאין לכם כל כך מה לקרוא את הפוסט הזה, שכן הוא יעסוק בשלל מושגים ותיאורים שיישמעו לכם מופרכים (שלא לומר, מופרעים) בעליל. אתם יכולים להמשיך הלאה, בעודכם מקלידים על ה-rubber dome המזעזעת שלכם, או הצ'יקלט, רחמנא ליצלן.

נראה היה שעם פריחת טכנולוגיית הטאץ', המקלדות הופכות לאביזר משני ואפילו מיותר. לפטופים מגיעים היום עם מעבדים חייתיים, דיסקים קשיחים מהירים, מסכי מגע מסנוורים ומקלדות שמזכירות מחשבי צעצוע לילדים, וגם מתפקדות באותה רמה בערך. הרבה אנשים ישקיעו בכרטיס מסך יוקרתי ואפילו רמקולים איכותיים, אבל יסתפקו במקלדת ברירת המחדל של מיקרוסופט, במקרה הטוב.

אבל בשקט, מתחת לאף של כל הפלבאים האלה, חיה ורוחשת גילדה של אנשים בררנים, שמקפידים מאוד על מה שנוגע להם באצבעות כל היום.

העניין שלי במקלדות מכניות הוא לא חדש, אבל נראה שרק בשנים האחרונות התחום התחיל לשגשג באמת. אפשר להשיג שלל מקלדות מכניות, מותאמות אישית, עם סוגים שונים של מקשים העשויים מחומרים כאלה ואחרים, קונפיגורציות מיוחדות, עם טנקי ובלי, עם ציורים או בלי, עם תאורה או בלי ובקיצור – מקלדת מכנית לכל פועל מחשב. רק מה – בגלל הפופולריות הגואה, המחירים גבוהים. אנחנו מדברים על מחיר התחלתי של 100-150 דולר למקלדת טובה, מותאמת אישית, ואפשר גם להגיע ליותר. וזה, כמובן, בלי המשלוח והמסים, כי בארץ (מלבד אולי Razer), אין מקלדות מכניות למכירה.

בשנים האחרונות שוכנת על שולחני מקלדת IBM מודל M משנת 1987. קניתי אותה באיביי, ומאז שנגעתי בה בפעם הראשונה, לא התקרבתי לשום מקלדת אחרת. את מקלדות הלוגיטק האלחוטיות, שעד לאותו רגע די חיבבתי, איפסנתי במגירה, כמקלדות ספייר לשעת חירום בלבד. שעת חירום זו לא אמורה להגיע בכלל, שכן מקלדות מודל M הן יצירת מופת ושלמות הנדסית, שעובדות כמו חדשות גם כמעט 30 שנה אחרי שייצרו אותן.

אין למודל M חסרונות. היא מושלמת מכל הבחינות, בהנחה שאתם נמצאים לבד בחדר, ואין אנשים בטווח של 100 מטר מכם. כי מה לעשות, המודל M עובדת בטכנולוגיית Buckling Springs, ולמיטב ידיעתי היא נחשבת למקלדת המכנית הרועשת ביותר עלי אדמות.

ולא שיש לי תלונות. ה"רעש" של המודל M עושה לי נעים באוזן, והיא מקלדת נהדרת. ובכל זאת, כבר הרבה זמן אני רוצה לנסות קונפיגורציה אחרת. בהתחלה ניסיתי להשיג Ducky, אבל משום מה לא הצלחתי למצוא אחת זמינה במלאי ובמחיר סביר. באיביי היו כמה דאקי במחירים מופרכים, אז החלטתי לוותר. לבסוף, מצאתי את דרכי ל-WASD, התאפקתי שלא לבנות מקלדת עם מקשים ורודים וציורים של גולגלות, והלכתי על Cherry MX Brown סולידית למדי.

קשה מאוד לבחור מקלדת מכנית בלי להקליד עליה בפועל לפני כן, אבל לא ראיתי הרבה ברירות. הנחתי שהמגע והתגובה של המקשים לא יהוו בעיה במקלדת איכותית, ולשמחתי הרבה – צדקתי. הסתפקתי בצפייה בסרטוני יוטיוב כדי לנסות להבין את הסאונד של המקשים. הצ'רי הכחולים, הפופולריים ביותר ככל הנראה, נשמעו לי אגרסיביים מדי, עם פיץ' גבוה ולא נעים (בייחוד אחרי הבאסים של המודל M), ולכן החלטתי ללכת על החומים.

בשניות הראשונות, התחושה היתה מוזרה. אני רגילה מאוד להחזר של המודל M, וגם לרעש, ולרגע היה נדמה לי שאני מקלידה על מקלדת זולה ומחורבנת. זה היה מעבר חד מאוד ממקלדת מסיבית ורועשת, למקלדת שקטה, קטנה וקלת משקל. אבל, כמה דקות לאחר מכן, הרגשתי איך האצבעות שלי עפות על המקשים במהירויות שלא הצלחתי (כנראה) לייצר אף פעם במקלדת ה-IBM.

יש גם יתרונות מסוימים בשקט היחסי של המקלדת, כולל אפשרות להקליד ולעבוד בזמן שכל מיני נודניקים מבלבלים לך את המוח בטלפון. הפד שרכשתי ביחד עם המקלדת, הופך את חוויית ההקלדה לנוחה באופן מיוחד. התחושה של המקשים רכה מצד אחד, אבל נותנת החזר נעים מצד שני, וההקלדה מאוד חלקה ולא דורשת מאמץ. סשן גיימינג ארוך יחסית בסופ"ש, גם הוכיח שזו מקלדת נוחה למשחקים, אם כי זה לגמרי לא היה השיקול שלי.

אחרי שיצאתי קצת מהנישה של ה-Buckling Springs, שהיא מאוד מצומצמת, אפילו בעולם המכני, נראה לי שה-Cherry MX פותחים פתח להרבה נסיונות וקונפיגורציות אפשריות, וגם סוגים אחרים של מקשים. עוד לא החלטתי מה תהיה המקלדת הבאה שלי, ואני בטח לא מוותרת על המודל M המהממת שלי, אבל בינתיים, כיף לגלות חלק חדש מהעולם המופלא של המקלדות המכניות. וכן, כיף מאוד מאוד להקליד.