מאפיית האימים של איימי וסמי בוזגלו
הסיפור הזה כבר בן כמה ימים, עתיק במונחי אינטרנט, אבל עדיין שווה התייחסות. בעיקר כי הוא כל כך מטורף, היסטרי ומצחיק, ומהווה שיעור מצוין לעסקים קטנים וההתנהלות שלהם במדיה חברתית (ומדיה בכלל).
לגורדון רמזי, שף העל החמוד להפליא, יש תוכנית ותיקה שנקראת Kitchen Nightmares – "סיוטים במטבח", בתרגום חופשי. בכל תוכנית, מגיע רמזי למסעדה כושלת כלשהי בארה"ב או באנגליה, ומנסה לאתר את הבעיות ולסייע לבעלים לצאת מהבוץ. כמובן שמדובר בריאליטי נחות, והפורמט מאוד חוזר על עצמו, אך עדיין יש מה לראות – מגועל נפש מבחיל במיוחד המתרחש במטבחי מסעדות, דרך ניהול חובבני ומוטרף ועד אינטראקציות אנושיות שקשה להאמין שהן אמיתיות, בין רמזי, בעלי המסעדה, הלקוחות, הטבחים והמלצרים.
בפרק הסיום של העונה הנוכחית, עשה רמזי את הטעות הנפלאה והגיע לאריזונה, מקום הקמתה של המאפייה של איימי וסמי בוזגלו. כן, בוזגלו. הוא (כנראה) ישראלי מבוגר למדי, שמצא לו אישה צעירה ומופרעת בנפשה, וביחד הם שמו המון המון כסף והקימו מאפייה ובית קפה/מסעדה, שיותר נכון להגדירם כבית משוגעים. אפשר להוריד את הפרק בכל הטורנטים החביבים עליכם, ואפשר גם לראות ביוטיוב (חלק ראשון – חלק שני). שווה לכם להקדיש 45 דקות לאוצר האנושי הזה. זה פשוט עגום וקורע מצחוק בעת ובעונה אחת. כבר ב-10 הדקות הראשונות אפשר לראות את אדון סמי מקלל ותוקף לקוחות, ודורש מהם כסף על משהו שלא קיבלו בכלל. זה אפילו יותר מטורף ממה שזה נשמע.
בסוף הפרק עושה רמזי משהו שהוא לא עשה מעודו בפרק של Kitchen Nightmares – הוא נמלט בעור שיניו מהמקום, ואפילו לא מנסה לעזור להם. אפילו לא קצת. זה לא קרה לו קודם, והוא נראה קצת המום, למרות שלזכותו ייאמר שהוא שמר על נימוס וקור רוח יחסיים, למרות מופע האימים של שני המופרעים הללו.
בואו נלך מכות בפייסבוק!!!
אם זה היה נגמר בבריחתו של גורדון רמזי, מילא. אבל הצמד הפסיכוטי החליט שבמקום להתחבא מתחת לאיזו אבן ולעשות קולות של קרמשניט, הם ייכנסו לעמוד הפייסבוק שלהם ויסבירו לעולם שהם הכי בסדר, הכי חכמים, הכי מוצלחים והם יודעים What's what – התנהגות שאיפיינה אותם גם במהלך כל התוכנית. רק מה, בתוכנית אין מגיבים. ובפייסבוק יש כמות ניכרת של אנשים שיש להם מה להגיד. המסרים של איימי וסמי נעו בין "אתם כולכם מטומטמים", "בואו לאריזונה ונראה לכם מה זה" ועד איומים בתביעה של כל מי שהעז להגיב בדף הפייסבוק ושלל קללות כאלה ואחרות (בעיקר Fuck you, כי, נו, ישראלי וזה). למותר לציין, שמגיבי הפייסבוק לא ישבו בשקט, ותקפו את איימי וסמי מכל כיוון אפשרי. את השרשורים אי אפשר לראות יותר, כי הם הוסרו (תיכף תשמעו למה), אבל אפשר לראות צילומי מסך והשתלשלות אירועים מדויקת ב-Buzzfeed. באתר ביקורת המסעדות, Yelp, החלו לצוץ עשרות ביקורות קוטלות על המקום – חלקן כפארודיה על הפרק, וחלקן אותנטיות, ומתארות חוויית שירות עגומה ופסיכוטית, ביחד עם אוכל בינוני במקרה הטוב.
בשלב כלשהו, reddit הצטרפו לחגיגה, וסמי ואיימי לא ידעו מאיפה זה בא להם. כי אם פייסבוק זה צבר של אנשים רנדומליים, הרי שרדיט הוא ברובו אתר קהילתי, עם קבוצות מאורגנות ומסוכנות של אנשים פסיכיים. עשרות פוסטים עלו ברדיט, רובם ככולם משועשעים מהסיטואציה. אבל ברדיט כמו ברדיט, היו עסוקים גם בדיונים חשובים, כמו האם זה חוקי שסמי לקח לכיסו את הטיפים של המלצריות, האם המקום משמש בעצם להלבנת הון, למה בדיוק מנסה איימי בוזגלו להימנע מעונש מאסר של 14 חודשים ובאיזו מחלת נפש היא חולה בדיוק (נרקסיזם או מאניה-דיפרסיה). במילים אחרות, נהר ארוך במיוחד של טינופת החל לזרום לכיוון משפחת בוזגלו, אבל הם לא הרימו ידיים, המשיכו לקלל ולאיים ולעשות מעצמם צחוק עצוב באינטרנט. חלק מהפוסטים ברדיט הוסרו מכל מיני סיבות, אבל הסערה עדיין לא נגמרה.
איימי וסמי הבינו מתישהו שהם איבדו שליטה, והחליטו לעשות מעשה נואש – הם מחקו את כל השרשורים והתגובות מעמוד הפייסבוק שלהם. מילא זה, אבל הם עלו עם פוסט חדש בו הצהירו שעמוד הפייסבוק שלהם נפרץ ושהם לא אחראים לכל המהומה שהתחוללה שם קודם לכן. אהה. כן. ההודעה הזו רק הפכה את הצמד לבר-גיחוך אף יותר. למעשה, הם הצליחו לעשות כמעט כל טעות אפשרית בכל מה שקשור ליחסי ציבור ומדיה חברתית. ב-Forbes אפילו הקדישו להם פוסט, המסביר ומפרט את כל הלקחים מהסיפור:
- אל תגיבו לכל אחד בפייסבוק או ברשתות חברתיות אחרות. זה גם גוזל זמן וזה לא שווה את המאמץ.
- אל תאכילו את הטרולים – כלומר, אל תגיבו לאנשים שמתלהמים, מקללים ומשמיצים.
- אל תגיבו מיד – זו לרוב הנטייה הטבעית, אבל תגובה מהבטן לא יכולה להיות טובה אף פעם, וזה רעיון גרוע להיסחף עם זרם הלכלוך.
- רדיט זה לא לחלשים – פייסבוק זה לילדים. רדיט זה הגהינום של כל מי שחושב שהוא הכי חכם.
- אל תעליבו אנשים – ואל תקללו, ואל תכתבו רק ב-CAPS.
- תלמדו להתעלם ולהמשיך הלאה.
- אל תשקרו – קל מאוד לתפוס עסקים בשקרים בימינו. זה לא שווה את המאמץ.
שייך לקטגוריות: אוכל, תזונה ומטבח, וידיאו, צחוקים | תגיות: Kitchen Nightmares, reddit, איימי בוזגלו, גורדון רמזי, טלוויזיה, ניהול משברים, ניהול תדמית, סמי בוזגלו, פייסבוק
אתר האינטרנט הראשון בהיסטוריה הוקם מחדש ב-URL המקורי שלו
ב-30 באפריל 1993, הפכה ה-World Wide Web לנחלת הכלל, באדיבות CERN. מה שהתחיל כצעד קטן וטקסטואלי, ובטח עם כל מיני מטרות מדעיות נעלות, הפך לכלי שאנחנו כבר לא יכולים בלעדיו.
ההתחלה של האינטרנט כמו שאנו מכירים אותה היתה צנועה למדי – אתר אינטרנט טקסטואלי שמנסה להסביר מה זה ה-WWW ולמה זה טוב בכלל (פורנו, מן הסתם). האתר המהפכני הזה היה זמין לצפייה במקומות אחרים, אולם כעת השיבו HTML ליושנו, והחזירו את האתר ל-URL המקורי שלו.
האתר מכיל מידע טכני על ה-WWW, קישורים לתוכנות, רשימת אנשים שהיו מעורבים בפרויקט ועוד. נראה שכרגע האתר עמוס באופן מיוחד, שכן הוא לא מגיב או עולה באופן עקבי – בעיה שבוודאי לא היתה קיימת ב-1993.
ואם שאלתם את עצמכם מה זה באמת האינטרנט הזותי שכולם מדברים עליה כל הזמן, אז הנה התשובה הרשמית, מהאנשים שהמציאו אותה:
The WorldWideWeb (W3) is a wide-area hypermedia information retrieval initiative aiming to give universal access to a large universe of documents.
שייך לקטגוריות: מגניב, מחשבים ואינטרנט | תגיות: CERN, WWW, אתר האינטרנט הראשון
The Shark Lady חוגגת חמש שנים
גם לפני שש או שבע שנים היה ברור שבשלב כלשהו אפסיק להיות שכירה ואקים חברה משלי. היה ברור, אבל לקח קצת זמן והמתנה לתזמון המתאים, שהגיע בדיוק כשהבנתי שהדרך שמתווים אחרים – אינה טובה לי.
וכך, לפני חמש שנים, ניגשתי לרשויות המס הישראליות ופתחתי את The Shark Lady. התוכנית העסקית, שתוכננה לפרטי פרטים ("חברה לניהול תוכן! זה מה שאני רוצה לעשות!"), נתקלה מהר מאוד ביצור המשונה הזה שנקרא "מציאות", ומהר מאוד הבנתי שמי שרוצה לשרוד בעולם העסקי-אינטרנטי, כדאי לו שיהיה גמיש כמו נדיה קומנצ'י. השינויים והאתגרים לא נגמרים אף פעם, וגם היום, חמש שנים אחרי, אני מספרת לכל מי שרוצה לשמוע, ש"כל יום לומדים משהו חדש". ואולי יותר מדויק – "כל יום עושים משהו חדש".
לאחר שגיליתי את העולם המופלא של הקוד הפתוח (וגם הקמתי לעצמי אתר מכוער להפליא בדרופל, שאינו עוד בין החיים, שכן הוא הוחלף באופן ראוי בוורדפרס מהמם), המיקוד של החברה עבר אל הזירה המוכרת לי עוד מתחילת שנות ה-90 – פיתוח אתרי אינטרנט. נדמה שרק לפני חמש דקות עוד פיתחתי אתרים בנוטפד ושמתי בהם הרבה גיפים של גולגולות מסתובבות, ולפתע מצאתי את עצמי מקשקשת ב-php ומסבירה ללקוחות למה וורדפרס זה דבר נהדר. היא באמת דבר נהדר, וורדפרס, במיוחד למי שמכיר את השיטות בהן נבנו אתרים בתחילת הדרך.
אבל לא רק את וורדפרס למדתי להכיר בשנים האלה. השיעורים, מעניינים וגם מכאיבים, מגיעים מכל הכיוונים. למדתי להכיר את התרבות העסקית הישראלית במלוא תפארתה הכעורה; למדתי על קמצנותם של עשירים; למדתי לדרוש מקדמות ותנאים נוספים, כי אי אפשר לדעת מה יהיה בהמשך הדרך; למדתי שזה מאוד כיף שהלקוחות משוויצים בתוצר הסופי וממליצים עלייך בכל פה; למדתי שזה קצת פחות כיף לקבל שיחות הזויות מאנשים משועממים ב-10 בלילה (בחיאת, זה אתר וורדפרס. אי אפשר לדבר על זה ב-9 בבוקר, אחרי הקפה?); למדתי על חשיבותו של הקפה; למדתי להתנהל עם הכסף שלי בצורה הרבה יותר חכמה וזהירה; למדתי לא להתבייש להציע את השירותים שלי למי שנראה שצריך אותם, ולמדתי שעדיף לעשות פחות פרויקטים עבור תמורה הולמת, מאשר הרבה פרויקטים בהפסד; למדתי שבעסקים אין חברים ואין "יהיה בסדר", ולמדתי לוותר על לקוחות פוטנציאליים שלא מסוגלים להבין את זה.
למדתי להגיד "לא" בלי לפחד.
למדתי לחיות עם חוסר הוודאות הכלכלית. למדתי להגן על עצמי מחוסר הוודאות, כמה שאפשר. למדתי איך לעמוד על שלי ולא להתפשר היכן שלא צריך. למדתי גם להתנצל ולתקן טעויות מביכות, כשהן קורות. למדתי להילחם ולהוקיע בקול רם (ופוסטים בבלוג) תופעות של שרלטנות וחוסר מקצועיות בתחום העיסוק שלי.
למדתי ליהנות מהזמן החופשי, וגם מהתקופות המטורפות, בהן אין זמן אפילו לאכול. למדתי לנהל את הזמן והמחירים שלי נכון, כדי שיהיה לי את הכסף והזמן להשקיע בתחביבים ובעיסוקים שאני אוהבת.
זה לא קל להיות עצמאית. זה לפעמים מתיש, מלחיץ, שוחק וכותש. זה לא ודאי, זה דורש הרבה התאמות ויכולת לחיות במציאות בלתי קבועה בעליל של Feast or famine. זה דורש בליעת הרבה צפרדעים (וצפייה בהרבה עורבנים, שזה דווקא סבבה), וזה גם דורש שליטה בפיוזים הקצרים והעצבניים שליוו אותי כל השנים.
זה לא קל. יש תקופות של מתח, עצבים וייאוש שאי אפשר לתאר. זה לא קל, אבל לא אחליף את זה תמורת שום הון שבעולם. רוב האנשים שאני מכירה לא מבינים איך אפשר לחיות ככה, עם כל האחריות. אני לא רואה שום דרך אחרת. החופש להחליט, לבחור, לעסוק רק בדברים שמעניינים אותי ולנהל את הזמן שלי כרצוני הוא מתנה שאין לה מחיר, אין לה תחליף ואין לה מתחרים.
The Shark Lady מגיעה לשנתה החמישית כשהיא מתמקדת בפיתוח אתרים ותוכן, אבל לא רק. בין שלל עיסוקיי השונים, אני גם מעבירה שיעורים פרטיים והרצאות בתחום המחשבים והאינטרנט, מנהלת מספר לא קטן של אתרים ובלוגים בתחומים שונים, עוסקת בקידום אתרים באמצעות תוכן ומאכילה גוזלים בבית החולים לחיות בר (ללא תשלום!).
התוכנית העסקית לשנה השישית כוללת, בשלב זה, בעיקר ארוחת בוקר וכוס קפה.
שבת שלום!
שייך לקטגוריות: אישי, כסף וכלכלה, מחשבים ואינטרנט, קריירה | תגיות: The Shark Lady, וורדפרס, ניהול עסק, עצמאית, פיתוח אתרי אינטרנט
קדימה »
עקבו אחריי בטוויטר
